ביום שישי שעבר יצאנו לטייל בסמטאות נצרת. מעוז , כפרה עליו, הציע שניקח את הבית של יעל ונצא לטייל,
מיד הסכמתי.
למה?
כי אני מאמינה כשפותחים לך דלת – תיכנסי - זה פותח אותי להזדמנויות
כי אני אוהבת להחליף ת'גג מידי פעם – זה מרחיב לי את התודעה
כשאין דרך – תסללי – יצירה ויצירתיות הן הדרך שלי
אפשר היה לקחת את הסיור הזה מכמה זוויות וכך הם באמת עשו שני האנשים האלו - ח'ולוד ומעוז שסללו וממשיכים לסלול לא מעט שבילים עבור עצמם ועבור אחרים וככה ,על הדרך, הם מחברים לבבות.
הייתה שם הזווית הפוליטית , הזווית הפמיניסטית , הזווית הקולינרית, הזווית היזמית, האקטיביסטית ובטח עוד הרבה - בסוף כל אחד מתבונן דרך המשקפיים שלו - ואת כולן חיברה - הזווית האנושית.
אני בחרתי להתבונן על החוויה דרך בחירת העיסוק (איך לא?!) ובתוך כך, על סלילת הדרך המקצועית ואיך אפשר לסלול דרך כשאין שביל או בהקשר שלנו –
איך אפשר ללכת בדרכים לא מוכרות
היו שם הרבה סיפורים אנושיים מרתקים , מסעירים מעוררי השראה והיו שם שלוש נשים שריתקו אותי באופן מיוחד.
ח'ולוד אבו אחמד – ילידת נצרת, ערבייה מוסלמית בת למשפחה עם 6 נפשות - 5 בנות ובן.
אצלם במשפחה לא מחליטים לבד מה ללמוד ובמה לעסוק. כשהיא הגיעה לגיל 19 בואה לפתחת הלימודים הגבוהים לא היו שם שאלות. הייתה שם הסללה.
הבנים – לרפואה או משפטים
הבנות – לחינוך או סיעוד
כשהיא נקראה לישיבת ההנהלה המשפחתית שבה יוחלט מה תלמד הייתה לה אפשרות לבחור בין אחת משתי האפשרויות שבחרו עבורה.
שנה אחת בתוך לימודי הסיעוד הספיקה לה כדי להבין שהיא לא בשכונה המקצועית הנכונה.
מרדנות , ניצוצות פמינסטיים והרבה אמונה עצמית דחפו אותה להירשם ללימודי משפטים בצפת בסוד . אחרת יסוכל המהלך.
והוא סוכל. עם מכתב הרבנים של הרב שמואל אליהו שיצא בקריאה לא להשכיר דירות לערבים ובעקבות כך משהים אותה מהלימודים בסיכול ממוקד להתמודדות שלה על ראשות אגודת הסטודנטים.
בסופו של דבר השלימה את לימודי המשפטים וסיימה התמחות במשרד עורכי הדין המשפחתי הפלילי ועוברת לעבוד בארגונים חברתיים שמטרתם קידום הצעירים בחברה הערבית בנושאי תרבות, תעסוקה וגיוון. " יותר מעניין אותי לגשר על פערים ולקדם את החברה הערבית מאשר לייצג בתחום הפלילי".
לקיים סיורים אלטרנטיבים שמספרים את הסיפור של החברה הערבית החלה כסוג של אקטיביזם. למעוז חברה בעקבות אירועי מאי 2021 שלימדו את כולנו שהצעד הראשון לחיים משותפים הוא היכרות לעומק עם הקהילות והסיפור שלהן.
תכל'ס ,היא מקרבת לבבות. "גם כן מקצוע"..
ראדה בולוס – ג'אדה, ילידת נצרת .
כשנכנסים למקום של ראדה יש תחושה שנכנסים לסיפור. ובאמת יש לה סיפורים , הרבה.
לראדה יש תואר ראשון בארכאולוגיה "רציתי ללמוד אנתרופולוגיה אבל הפסיכומטרי שלי לא הספיק". יש לה תואר שני בהיסטוריה ומדעי הדתות והיא מדריכת טיולים מוסמכת , מוצלחת וחובקת עולם.
"תמיד רציתי שיהיה לי מקום שבו אני מרחיבה את הידע שלי באתנוגרפיה - כל מה שקשור בחיי האדם בתוך קבוצה – טקסים , מנהגים מלידתו ועד מותו.
במקום שלה , ראדה מביאה לידי ביטוי את כל המתנות שלה – היא מספרת סיפורים, שרה וסוחרת מלידה.
ריח הסבונים , רהב הרקמה ועבודות היד שהיא מוכרת בשילוב הסיפורים שלה זו חוויה עמוקה ומעצימה.
"כשאתה קונה משהו אתה מבין את השורש שלו, את הטקס שהוא קשור בו ואת האדם שמאחוריו".
את המקום פתחה לפני 7 שנים במבנה שהיה סגור במשך 17 שנה.
היא לקחה סיכון מחושב לפתוח אותו בעוד שהיומן שלה היה סגור שנה וחצי קדימה עם הדרכות טיולים מוזמנות.
כיום ראדה לומדת ב"מכללת רידמן" כדי להוסיף עוד משהו לסל המתנות והאפשרויות שלה.
"לא פעם ההדרכות כיסו את ההוצאות של המקום", רו"ח שלה אומר לה "היית פרפר ועכשיו את בבית מאסר"
והיא טוענת שהיא הלכה אחרי האהבה והחלום שלה ושחלומות תמיד אפשר להחליף וכעושים גם וגם זה מייצר עוגנים.
היא הנכדה של פאוזי עאזר שבנה את הבית שבו האכסנייה הראשונה שמעוז הקים. היא גדלה בבית הזה שנסגר
ב 1989 כסבתא שלה נפטרה.
לאחר התיכון סורידה נסעה לאוסטריה ולמדה שם גרמנית ועם חזרתה למדה ב "תדמור" ניהול בתי מלון , עם סיום הלימודים, עבדה בבתי מלון בתל אביב וטבריה.
כשחזרה להתגורר בנצרת , מתוך חוסר ברירה עבדה כרכזת הדרכה במט"י – מרכז לטיפוח יזמות בנצרת שם פגשה את מעוז לראשונה בפגישה שידועה בכינויה "הפגישה שהתפוצצה" (כדאי להגיע לסיור לשמוע את הסיפור המלא.. ).
"הייתי בטוחה שמעוז הוא שליח של השב"כ או של המוסד – מה פתאום שיהודי ירצה לעשות עסקים עם ערבים ועוד בנצרת. שיתוף פעולה עם יהודי לא היה אז לטעמי".
מעוז לא מוותר ומערב גם את אמא של סורידה שבסוף משתכנעת ומוסרת למעוז את המפתחות של הבית בתנאים שלה כדי להפעיל אותו כאכסניה.
בשלב מסויים, בפגישה על כוס קפה מעוז מצליח לשכנע את סורידה לנהל את האכסנייה " אני צריך אותך, את דוברת שפות ויודעת לנהל בתי מלון".
13 שנה ניהלה סורידה את אכסניית פאוזי עאזר, הבית שבו גדלה והאתגר היה להחזיר מקומיים ולהלין תיירים בנצרת שעד אז משרד התיירות העדיף להלין בטבריה.
במהלך התקופה בה ניהלה את האכסניה התארחו בו, בין היתר, טוני בלייר וטוני ווליר המייסד של Lonely Planet .
האכסניה זכתה במספר פרסים בינלאומיים ובניהם הפרס החשוב -
The best accommodation for local Community, לונדון 2011.
כיום, מי שמנהלת את המקום זו מרווה שהגיעה בתור מנקת חדרים . סורידה היא זו שזיהתה את הפוטנציאל במרווה "היא היייתה פלפלית כזו עם ראש גדול" ודחפה אותה לעבר ניהול הקבלה, ללימודים וכיום לניהול האכסנייה.
"הבנתי שזו הדרך שלי להנציח את סבא ששילם בחייו כשניסה להציל את הבית משריפה", מספרת סורידה.
באחת התחנות, בבית קפה מקומי מעוז הקריא לנו:
"חשוב להבין במונחים של תרבות, של חשיבה אנושית, של יצירתיות: דיוק של מכונה הוא לא דיוק. אין בזה דרך. מוטב פספוס של בן אדם, מוטב "כמעט" אנושי, מ "מושלם" טכנולוגי. ככה לנצח תיווצר התוכנה הגדולה הבאה. אין לזה תחליף. וקפה תמר, במובנים רבים, הוא שדה ליצירתיות האנושית. בתי קפה הם עדיין המרחב שבו התודעה האנושית מרחיבה את גבולותיה. ומי שלא מכיר בערך של בתי קפה עם מסורת, כאלה שאתה פשוט יכול לרבוץ בהם בתמורה לבקבוק בירה או כוס קפה, כאלה שאתה יכול להאזין בהם לשיחות של אנשים אחרים , מי שלא מכיר בזה – מי שחשב שהרשת החברתית החליפה את זה באיזשהו אופן, מי שחושב שאפשר ליצור איזה קיום סינתטי שבו הדברים האלה יקרו, לא באמת מבין".
(יאיר אסולין, במקום ייאוש).
לי , באופן אישי , יש כבוד ותודה לרשת החברתית היא מחברת את מה שקורה "בבית הקפה" שלי לעוד אנשים -
אבל היא בשום מקרה לא תחליף ל בית של יעל שהוא גם ה סיבאט سيباط שלי – (סמטה שמעליה בית) -
ואתם מוזמנים לבוא לרבוץ, להרחיב את מרחב התודעה שלכם.
יעל
את הסיורים של ח'ולוד ומעוז אפשר להזמין לארגונים וקבוצות פרטיות
לפרטים והרשמנה לסיורים הבאים:
המפגשים הבאים בבית של יעל
