בדצמבר הסתיימה שנה מאז שאמא שלי בת ה 91, הדינמטית עברה לגור איתי. זו הייתה שנה שאני שמחה עליה. שנה של תיקון, של צריבת זיכרונות אחרונים רגע לפני שהיא תלך . זכרונות שילכו איתה וזכרונות שיישארו איתי. אחרי שנה החלטתי בעזרת כמה חברות טובות, פסיכולוגית אחת ועוד מיני מטפלות שהגיע הזמן לשחרר. להחזיר לעצמי את החיים שלי. כי בשנה האחרונה, חייתי בעיקר, את החיים שלה. מצאתי לה דירה ממש לידי והתחלתי בחיפוש מטפלת. כזו שתחליף אותי. כזו שאוכל להיות שקטה ובטוחה שאמא שלי בידיים טובות. זה לא פשוט

שישי בבוקר זה יום שמתחיל ביוגה. בשישי האחרון הוא התחיל בשתי ההודעות האלה: זה עדיין מפתיע אותי כמה אני מתרגשת מהודעות כאלה. ממש עם דמעות. עם צרחה של יש!! ועם תנועת יד של מנצחים. למה? בגלל שלוש ההצעות שלי , שמה לעשות, עובדות! לא - (לא הולך, לא קיבלתי את התפקיד, לא יודע איך, לא בא לי..) זו הזדמנות לעצירה וחקירה - מה אני רוצה שייקרה ומה לא קורה. מקסימום - זה לא הסוף ובטח לא הכל . כלומר, כשאנחנו חושבים עם המחשבות שלנו על המחשבות שלנו יש לנו מקסימום. למעשה, זה להפעיל את אותה ת

הוא היה מנכ"ל הרבה שנים באותו מקום. התקשר כשהבין שהוא רוצה שינוי. כמה דקות אחרי שהוא מתחיל לספר על עצמו. אני עוצרת ואומרת לו -  תראה, באת אלי, בין הייתר, כי רצית שאני אפדבק אותך מעניים של מגייסת. רוצה לשמוע? "כן, בשביל זה באתי". אתה משעמם אותי איבדתי אותך אחרי 30 שניות שזה 15 שניות אחרי שהיו"ר שהיה מראיין אותך היה עובר הלאה. קורות החיים שלך לא מעניינים אף אחד. בטח כשאתה מספר אותם ברצף כרונולוגי ללא תשוקה והתלהבות מהעשייה וההצלחות שלך. מה גם שכבר ראיתי אותם, הצצתי בלינקדאין של