המפגש עם גלן כהן תוכנן במקור לשבוע הראשון למלחמה, עוד לפני שידענו שתהיה כזו.
רקפת שפירא כץ הנהדרת חיברה ביננו. היא חשבה שיהיה מעניין לחשוף את קוד ה ELITE שפיצח ב 30 שנותיו במוסד כראש מערך הפסיכולוגיה – לפריצת גבולות והגעה לביצועי שיא –
למנהלים ואנשי משאבי אנוש באחד המפגשים בבית של יעל.
כל זה היה , כאמור, לפני שגויס לצו 8 במלחמה הזו כדי להקים ולהכשיר את הצוותים הראשונים שיקבלו את החטופים.
בשבוע הראשון למלחמה, הרמתי לו טלפון כדי שנחשוב יחד מה עושים. עושים?
"תראי" הוא אמר לי , "קחי בחשבון שכל תאריך שנקבע יכול להשתנות כי אני בצו 8 ואני מחכה לחטופים.. "
לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר. אלה היו ממש הימים הראשונים עוד לא דיברו על זה , אולי דיברו ולא הייתי בקשב. בכל מקרה, אמרתי לו תודה על זה שנטע בי תקווה שהם בכלל ישוחררו. וגם אמרתי לו תודה שהוא מוצא זמן ומדבר איתי בימים כאלה וסיכמנו שנהיה בקשר בהתאם להתפתחויות.
בינתיים , שוחררו חלק מהחטופים והלוואי שישוחררו ומהר גם כל אלה שעדיין מוחזקים.
בינתיים, מצאתי את עצמי יותר ויותר מתנתקת מהמלחמה. מתנתקת מהחדשות, אוסרת על עצמי שיחות מלחמה. לא רוצה לדעת. בת יענה. לעת עתה.
נותנת לה לחלחל אלי רק דרך הכאב הנורא של אהובתי אדוה אברמוביץ' שאיבדה את נעם בתה תצפיתנית מנחל עוז ודרך החייל הפרטי שלי שתודה שסיים את המילואים בשלום.
גברת חיבורים בניתוקים.
לגברת חיבורים יש 53 שנות חיים. היא מכירה את עצמה. אין לה עור. הכל חודר דרכה. את הכל היא מרגישה. עדיף לה להיות בת יענה מתפקדת , מייצרת מאשר מפורקת.
עדיף לה להיות חברה , אבל ממש טובה של מנגנון ההכחשה. וכך לבנות לה הגנה עבה כמו של פילה. מן מפלצת מיתולוגית עם צוואר וראש של בת יענה וגוף של פילה.
לפני שבועיים, גלן התקשר אלי. הוא סיפר לי שהוא רוצה לעשות ערב לכבודם של הפסיכולוגים שקיבלו את החטופים. להגיד להם תודה , להכיל גם אותם לתת להם רגע לפלטר, לשחרר.
הוא חיפש מקום ושאל בדרכו העדינה אם אהיה מוכנה לארח אותם בביתי. בבית של יעל.
ברור, עניתי. לכבוד הוא לי. בשמחה.
וכך יצא שגברת מנותקת מלחמה פתחה בסלון שלה חמ"ל חטופים. שהמלחמה נכנסה לה דוך לנשמה דרך הקירות שספגו את הסיפורים של החטופים ושל האנשים הקדושים האלה שהיו הראשונים לקבל אותם ואת הפצעים הנוראיים בנפשם. פצעי המלחמה הנוראה.
לא באמת שמעתי את הסיפורים. בגלל החיסיון. לא נכחתי בערב הזה. רק קיבלתי אותם והלכתי לדרכי. הספיק היה לי לראות בעיניים שלהם את המלחמה. הספיק היה לי לראות רובים מונחים לי על הספה (חלק מהצוות הם אנשי "היחידות המיוחדות") בשביל שהמלחמה שממנה ניסיתי להתנתק תופיע לי בחלומות הזוועה שחלמתי באותו הלילה. כמו חומר רדיואקטיבי מפצצה גרעינית שממשיך לפעול הרבה אחרי שנפלה הפצצה ברדיוס עם ממדים אימתניים ממקום הנפילה.
הבנתי שרק חלמתי להתנתק אבל אני לא באמת יכולה.
שבוע אחר כך, בשישי שעבר קיימנו את המפגש לאנשי משאבי אנוש ומנהלים. אותו מפגש מתוכנן טרום המלחמה.
והבנו בו עוד כמה דברים –
את הקשר בין ילד שמוריד מסך בגיל 6 כשאביו נפטר, לטייס מסוקים לא טוב , פסיכולוגיה , גבריות ורגישות . קשיחות וגמישות.
מה ניתן ללמוד מהחטופים על חוסן
מה הקשר בין עובי העור לתפקוד. מתי להוריד שכבה , מתי לעבות ואיך.
רגש הוא לא אויב. הוא כלי. הכל עובר דרכו
למה עדיף להיות קנה ולא אלון
הנחת העבודה היא שכולם מתמודדים עם משהו
מנהל צריך קודם כל לאהוב את אנשיו
כל תגובה היא נורמלית למצב לא נורמלי
למה עדיף דימר מכפתור ON OFF
סיפור טוב . תמיד טוב. גם אם הוא על שניצל
אופטימיות זה לא בהכרח טוב
פרדוקס סטוקדייל ככלי ניהולי
מודל ELITE לבניית חוסן
וגם אם היו שם דברים שכבר שמענו או חשבנו או חווינו - עיבוד של רגשות יש בו הקלה .
גלן קורא לזה - Power Cry
והזיכרון הזה של גבר גבר, לוחם, פסיכולוג שמספר על עבודתו ומזיל דמעה -
יישאר איתי הרבה אחרי המלחמה.
ויאללה אינשאללה, אולי כך נבנה אומה חדשה
ונחזק את הקשר בין האישי הארגוני והלאומי
זה חוסן אמיתי
לא?!
תודה גלן,
תודה לכל מי שהגיע ושיתף.
ניתן וכדאי להזמין את גלן להרצאות, סדנאות בארגונים.
וואוו איזו חוויה . איזה איש.
המפגשים הבאים בבית של יעל - ההרשמה בעיצומה
איך לייצר הזדמנויות ממקריות בזמנים לא רגילים ולמה אמנות הרישות היא לא רק נטוורקינג
ואיך דווקא עכשיו להעיר קשרים רדומים -
