השבוע קיבלתי שיחת טלפון שהתחילה ככה:
"רציתי להגיד לך שהפקיד שפגשת – סמנכ"ל בכיר בארגון גדול
אני מתקשר להגיד תודה, ימים יגידו אם זה יצליח , אבל אני הולך על זה בלב שלם ובשביל זה הגעתי אלייך".
השיחות האלו עדיין מרגשות אותי בצורה יוצאת דופן. אני תמיד מבטיחה לעצמי שביום שאפסיק להתרגש מהן זה יהיה סימן בשבילי לעצור ולחשב מסלול מחדש.
"אני לא יודע אם את זוכרת , אבל בפגישה שלנו שאלתי אותך אם את יכולה לעזור לי לחצות את הקווים"
זוכרת זוכרת
"הלב שלי היה חצוי אז. הייתי בהתלבטות האם לעזוב את החברה ולהתקדם בקריירה בתקופה קשה. החברה הייתה בקשיים וכשמספר 2 הולך בתקופה כזו זה יכול להתפרש כבריחה – תחנקו עם הצרות שלכם. ולא רציתי שכך יתפרש. זה נגד את הקודים המקצועיים שלי. זה הרגיש כמו בגידה, יצר קונפליקט בין הרצונות שלי לצורך של החברה - אף פעם זה לא הזמן ללכת. לא ככה. הרבה קולות בראש. מנוגדים. זה יצר תחושה של תקיעות. רוצה ולא עושה.
הבנתי שאני רוצה עזרה. לא ידעתי מאיזה סוג. בדיעבד הבנתי שביקשתי דחיפה.
לא ידעתי למה אני מגיע, לא מכיר אנשי מקצוע מהסוג שלך –
מחברת אנשים לעצמם ואנשים לארגונים
וזה הצליח על הפעם הראשונה. מאד הופתעתי, עזרת לי לעבור את הקו לאזור ההחלטה -
אמרת לי כל כך ברור את מה שלא יכולתי להגיד לעצמי
שמת לי מראה
אמרת לי שכבר קיבלתי החלטה. רק שאני לא שלם איתה. שלא לומר מתבייש בה. הבושה הזו , גרמה לי להרגיש לא בסדר, להקטין את עצמי ולהרגיש תקוע.
לעולם לא אשכח את המראה ששמת לי כשאמרת לי בסוף הפגישה –
אתה יודע, שאלתי את עצמי בתחילת הפגישה – מי זה הפקיד הזה שנכנס לחדר להתייעץ איתי..
ואני רוצה להגיד לך ששעה לתוך הפגישה זיהיתי מישהו אחר לגמרי. אמרתי לך מה אני חושבת עליך, על הפוטנציאל שלך וכמה גבוה אתה יכול להגיע..
הטוויסט הזה חיזק אותי. נתן לי המון כח. זה עבד! הנגיעות שלך.
אחרי ההצגה העצמית שלך אותי הרגשתי זקוף ופחות כמו הפקיד שנכנס לחדר. אמרתי לעצמי אולי אחרי הדחיפה אני לוקח את זה בהליכה.
בסופו של דבר, זה בדיוק מה שקרה לאחר מספר ימים -
נכנסתי למנכ"ל, הסתכלתי לו בלבן של העיניים ואמרתי לו שאני הולך לתפקיד מאתגר יותר.
הולך לא נוטש אמרתי לעצמי בראש. זה היה הטוויסט בעלילה -
כשאני הולך אני מתקדם. כשאני נוטש אני מתבייש ונשאר תקוע
שיניתי את הדיסקט את ה MIND SET.
אתמול חתמתי. ימים יגידו אם זה יצליח -
אבל אני הולך על זה בלב שלם".
