לפני שבועיים, היה לי "בית ריק" (כמו שהילדים אומרים) לראשונה לאחר 13 חודשים מאז שאמא שלי נחתה בבסיס האם , הבית שלי, שבו אני האם והיא הילדה. היכן שהחיים מוכיחים שהם עושים את שלהם ולנו נותר לבחור אם לאהוב אותם או לפחד. בחרתי לאהוב הרבה שנים פחדתי מהרגע הזה שהיא תזדקק לי. אם מישהו היה אומר לי , לפני המלחמה הזו, שאצליח להיות עם אמא שלי ביחד יותר מ 10 דקות מבלי להתחרפן ועוד להנות ושאתקשה לשחרר - הייתי אומרת שכנראה מדובר באדם אחר, לא בי. אממה השינוי שוב הוכיח לי שצריך לתת לו לצמ

בדצמבר הסתיימה שנה מאז שאמא שלי בת ה 91, הדינמטית עברה לגור איתי. זו הייתה שנה שאני שמחה עליה. שנה של תיקון, של צריבת זיכרונות אחרונים רגע לפני שהיא תלך . זכרונות שילכו איתה וזכרונות שיישארו איתי. אחרי שנה החלטתי בעזרת כמה חברות טובות, פסיכולוגית אחת ועוד מיני מטפלות שהגיע הזמן לשחרר. להחזיר לעצמי את החיים שלי. כי בשנה האחרונה, חייתי בעיקר, את החיים שלה. מצאתי לה דירה ממש לידי והתחלתי בחיפוש מטפלת. כזו שתחליף אותי. כזו שאוכל להיות שקטה ובטוחה שאמא שלי בידיים טובות. זה לא פשוט

שישי בבוקר זה יום שמתחיל ביוגה. בשישי האחרון הוא התחיל בשתי ההודעות האלה: זה עדיין מפתיע אותי כמה אני מתרגשת מהודעות כאלה. ממש עם דמעות. עם צרחה של יש!! ועם תנועת יד של מנצחים. למה? בגלל שלוש ההצעות שלי , שמה לעשות, עובדות! לא - (לא הולך, לא קיבלתי את התפקיד, לא יודע איך, לא בא לי..) זו הזדמנות לעצירה וחקירה - מה אני רוצה שייקרה ומה לא קורה. מקסימום - זה לא הסוף ובטח לא הכל . כלומר, כשאנחנו חושבים עם המחשבות שלנו על המחשבות שלנו יש לנו מקסימום. למעשה, זה להפעיל את אותה ת