top of page
background

הבלוג

יעל מרום

ברד , קשת ודמעה שקופה

לפני 6 ימים
זמן קריאה 2 דקות

16/11/26

 

צלילי הפעמון של אשוקה מקבלים אותי בכניסה לחצר. הלילה ישנתי טוב. תודה לאל רם ותודה למוסקול ששרון ציידה אותי בו – "זה כדור של פעם, הוא מרפה את השרירים ומפיל, תקחי שיהיה לך".

עוג'ה הניחה לי בננה בזמן שהיא שרה את תפילת הבוקר שלה יחד עם הקול הגברי שבוקע מעבר לדלת שבה היא רוקחת לי את הקפה של הבוקר.


אתמול, תירגלתי יוגה לראשונה אחרי הרבה זמן. הזמן הזה שבין הנפילה ללוייה גזל אותי בכל מובן והכניס אותי לדריכות שרק המחשבה על מאמץ, על הרפייה, על הודעה שתחכה בטלפון שאצא מהתירגול , הכחידה את האפשרות לתירגול. בטח של שעה וחצי, למרות שזה הדבר שהיה נחוץ לי ביותר.


ככה זה בהישרדות כל המערכת נרתמת לסכנה שהיא מזהה ואני כמו גומייה מתוחה למקסימום שלה רק לא למתוח עוד טיפה, שלא אקרע.

החזרה הזו לגוף מחזירה כח. תחושה של התעוררות ויכולת שעל הגלים שלה המשכנו איילת דידי מי דידי המורה שלי ליוגה שהיא גם חברה ברחובות השוק העמוסים, המצחינים והקסומים אל עבר בית הקפה שמשקיף על ההימאלייה. לא האמנתי שנכנסתי , כמה מדרגות מעל הג'יפה אנחנו נכנסות לחלל שנראה כמו WE WORK תל אביבי, סניף של אר קפה ועוגות של רביבה . הנזירים מהמנזר של הדאלי לאמה ישבו בו גם ועוד כמה שלא נראו תלאביבים מה שגרם למח שלי רגע להתאפס ולהבין איפה הוא נמצא.





טעמנו כמעט מכל סוגי התה, שתי עוגות , טוסט עם אבוקדו ופטריות והישארנו 850 רופי שהם 30 שח. עוד סימן שאנחנו לא בתל אביב ובטח לא ברביבה.

עם קבלת התה התחיל לרדת גשם זלעפות שלאט התגבר והתגבש לברד , כיסה את הנוף שהשתקף דרך החלונות הגדולים והזמין אותנו להתקרב אליו כמהפנט ולוותר לרגע על ספת העור ותחושת הקוזיות שעטפה אותנו. קמנו לקראתו ועמדנו משתהות על המרפסת לכמה דקות גם מזה שלא התריע , פשוט הזיז את השמש שהייתה פה רק הרגע , התפרץ , עשה את השואו שלו והמשיך הלאה כלא היה ורק השאיר זיכרון.

רבע שעה אחרי מופע הראווה של הברד , איילת לחשה לי "חכי , עכשיו תפציע קשת". אני כבר מזמן למדתי להקשיב לאיילת וכך היה ההוא הלך וזו באה מהפנטת בדרכה על שלל צבעיה . הנוף מהמרפסת כל כך פתוח שיכולנו אפילו לראות אותה בשלמותה.

כשנעלמה, חקרנו קצת את התופעה , עברו כמה שנים מאז שלמדנו עליה והבנו איך היא נוצרת

כשאור השמש פוגש טיפות מים באוויר . כשהוא נכנס לטיפת המים הוא נשבר ומתפצל לצבעים. חלק מהאור מוחזר בתוך הטיפה וכשהוא יוצא ממנה הוא נשבר שוב וכך אנחנו רואים את צבעי הקשת.

 

כשחזרתי לחדר בערב, חזרה המועקה ואחרי כמה שיחות עם חברים טובים שהיו האור שנכס בדמעות יכולתי לראות את הצבעים

ולהודות


 


 
 
bottom of page