נולד לי אתר חדש ואיך עצירה קשורה לעשייה?!
לפני שנה בדיוק הבנתי שהגיע הזמן לאתר חדש כי אנחנו אף פעם לא מה שהיינו אתמול ובטח לא מה שהיינו לפני 5 שנים, כשהקמתי הקמתי את העסק שלי. חוץ מזה, הראש שלי תמיד קודח, כי גם כשאני משתנה, הגן היצירתי שלי לא נכחד.
במילים אחרות, אם לא אצור, אייצר , אצייר ואתן ביטוי ליצירתיות שלי, אמות.
אממה, היצירתיות הזו, ישתבח שמה, ותודה לאל שנזרעה בי ותודה לאמי היקרה שטיפחה אותה, היא גם צרה צרורה. היא לא מרפה. היא בוערת ומתפרצת ומייצרת רעשים. המון רעשים. תוסיפו על זה הפרעות קשב שגם מהן לא חסר לי, טונות של עבודה - טפו טפו - כי Hire is on fire בשנה שחלפה (וגם על זה ווה ווה, כמה יש לי להגיד. אבל פרה. פרה) ותבינו שהמפעל הקטן שלי מייצר ומייצר ובכל זאת, אני מרגישה תקועה. למה תקועה? כי יש לי מלא פרויקטים במגירה שאני לא מגיעה אליהם. עובדת, עובדת ולא מצליחה להתפנות אליהם. השוטף מכלה את ההתקדמות. פרדיגמה ניהולית מוכרת.
ואז מגיע התסכול. אללה ירחמו ותודה לאל גם עליו, כי יש צד אחד שלו שדוחף וצד אחר שבולם, והשאלה היא רק לאיזה צד אני בוחרת להתחבר.
אז בחרתי קודם כל לעצור.
אני מדברת הרבה על עצירה כמנוע לתנועה, שזה כאילו פרדוקס אבל מוכיח את עצמו שוב ושוב. וגם הפעם. עצרתי בפארוס. לשבועיים באוגוסט. בשבוע הראשון רק הורדתי הילוך והמשכתי לעבוד בווליום נמוך ובשבוע השני כבר דוממתי מנועים. הים הפך לעיסוק שלי המרכזי שלי, לחבר שלי, לחופש שלי ולאינקובטור שלי. הים וההר שמולו.
מההר צפיתי אל הים ועל הדרך גם על החיים שלי וקיבלתי פרספקטיבה. יש משהו במרחק - מרחק מהיומיום, מההרגלים ומהמוכר שמייצר מרחב. ובמרחב הזה נולדות נקודות מבט חדשות. המציאות לא בהכרח משתנה, בטח לא באותו רגע. אבל נקודת המבט עליה כן. וזה מה שחשוב. זה מה שמאפשר לפעול אחרת באותה מציאות.
מה שהבנתי בהר זה שטוב לי ,עכשיו, להוריד הילוך ולרכז את האנרגיות שלי במה שאני באמת רוצה כבר הרבה זמן. וכך עשיתי. נהניתי בפארוס אבל שמחתי גם לחזור.
המרחק יצר געגוע לשגרה ולמלאכה שלי, שאני מאד אוהבת.
חזרתי מהאי בספטמבר ופיניתי. פיניתי זמן שוטטות ברשתות, למדתי להגיד לא ללקוחות, תרגלתי את המשפט: 'לא עכשיו'.
פינתי אנשים שלא באו לי טוב. התפטרתי מלתחזק קשרים ששימשתי בהם קצין תחזוקה ראשי ופיניתי ביומן את יום שלישי. היום שבו יעל עובדת ביעל.
וכך, הריון האתר והריונות נוספים נכנסו לשלבים מתקדמים, רקמו עור וגידים ונולדו, ואמן שיצמחו.
תודה לפארוס על הפרספקטיבה ועל איש אחד מוכשר ויקר במיוחד שפגשתי באי: גיא פרחי, מעצב על-חלל ואחד האנשים הכייפים שפגשתי אבר, שהוא היחיד - אחרי לא מעט מעצבים שעברתי בדרך (ותודה גם להם על התהליך) - שהצליח לתרגם אותי בדיוק כמו שדמיינתי.
ותודה ענקית לגלית ודני מ BestSite שהביאוני עד הלום במקצועיות לא מתפשרת, שעות לא שעות וכייףףף , המון כייף.
ברוכה הבאה 2022!
אני מקווה שתהיי טובה אלי לפחות כמו שאני באה אלייך.
ואנחנו, אני ואתם באשר אתם - שנהיה טובים אחד לשני.
