הלילה לא ישנתי

בזכות גבר אחד שנכנס לי ללב ואישה אחת שהזמינה אותי לקפה לפני שנתיים... ואיך זה קשור לכולנו


לפני שנתיים גלי החום שלי היו בשיאם. כתבתי על זה, הודתי להם כי בעקבותיהם יצא ממש טוב. יצא שדקלה גולדשטיין מלמוד האחת והיחידה הסכימה לפגוש אותי לקפה והציעה להיות האורחת הראשונה "בבית שלי יעל" . כי כמו בכל בישול בחום גבוה כדי שייצא ממש טוב כדאי לתפוס את נקודת הרתיחה בזמן - אחרת הלך עליך. והיא תפסה אותה.

מאז היו "בבית של יעל" עוד כמה מפגשים - בינהם עם Ben Shani, Odeya Kalfonעד אשר באה הקורונה וסגרה לי את הדלת .

ממש בקרוב הבית שלי חוזר לארח ועל זה עוד אספר, אבל לא היום. היום אני לא רוצה לדבר על הבית שלי אלא על הלב שלי. על הלב של כולנו.

בשבוע שעבר דקלה הזמינה אותי למפגש # 32 של "החברים של דקלה" וכשדקלה מזמינה ברור שאני אומרת כן . כי גם אני כמו דקלה מאמינה שאנשים צריכים לפגוש אנשים ולא אנשי מקצוע . כי המקצוע שלנו , הוא רק חלק ממי שאנחנו.

כמובן שהיו שם אנשים מעניינים . כי ככה זה שאת מומחית בחיבורים. וברור שהאוכל היה טעים כי ככה זה שאת פיין שמייקרית. וברור שהאווירה הייתה מחבקת כי ככה זה שאת מאמינה בנתינה.

והיה שם ,כמו תמיד, את הכסא החברתי.

כי "החברים של דקלה" הוא מיזם חברתי.

והפעם ישב על הכסא Elyassaf Ish Shalom

לקח לו זמן לאליאסף להתיישב על הכסא. כי ככה שזה שאתה פוסט טראומטי. אתה לא תמיד מוצא את הדרך, לא תמיד את המילים. אתה בעיקר הולך לאיבוד.

נדרשו הרבה שנים, נשימות , סמים, טיפולים, לילות ללא שינה, עבודה בחקלאות מאז המלחמה ההיא והמראות ועד למחאה שהוא שותף לה עכשיו ועליה התיישב על הכסא כדי לספר.

בכל אופן, מהרגע שהוא התיישב על הכסא לקחו לו בערך 30 שניות לחדור אלי ללב ועוד רבע שעה שבה דיבר וניהלנו שיחה הוא ושאר השותפים לשולחן על מודעות ואחריות כדי להבין שגם לי יש אחריות לעזור לו ולעוד פוסט טראומטים בוגרי צבא ההגנה לישראל למצוא את הדרך חזרה מהמלחמה ההיא ולא להיתקע בה.

כי כשאנחנו ישנים טוב בלילה זה בזכות זה שהם לא.

כי כשאנחנו קמים בבוקר והולכים לעבודה הם אובדי עצות.

מכאן כבר לא ישנתי באותו לילה. שוברת את הראש איך אני יכולה לקחת אחריות.

כמובן , כמי שעוסקת בגיוס וייעוץ קריירה עוד באותו ערב שאלתי את אליאסף אם הוא מכיר פוסט טראומטים שמחפשים עבודה במטרה לעזור שם.

התשובה שלו היכתה בי.

"ברור שיש ביננו מחפשי עבודה הבעיה שארגונים לא ערוכים לקלוט ולהתמודד עם העסקה של פוסט טראומטים".

אלוהים, כמה שהוא צודק.

מי מאתנו יודע , באמת, להתמודד עם עובד שמגיע טרוט עיניים בבוקר אחרי לילה של סיוטים , של מראות הקרב שחזרו אליו כאילו הקרב קורה ממש כאן עכשיו.

מי מאיתנו, באמת, ייבחר מנהל שיכול להיעלם לשלושה ימים ככה מבלי להתריע רק מפני שהוא בסרט מלחמה.

אליסף, לא רק שהוא פוסט טראומאטי הוא שושלת לפוסט טראומטים.

גם אבא שלו פוסט טראומטי.

יש לי חבר Dan Reisner שהוא פוסט טראומאטי ,שלמזלו מצא את האומנות שמכילה אותו ואת הפוסט טראומה שלו ודוד פוסט טראומטי שלא מודה כי במודל שלו לא מדברים על זה .

כולנו מכירים פוסט טראומטים אלא שאנחנו כנראה עדיין לא מכירים באחריות האישית שלנו כלפיהם.

את האחריות האישית שלי כלפי אליאסף וחבריו התחלתי פשוט בלחבר אותו לאנשים. כי ככה זה שאת חלק מקהילה שמאמינה בשיתופי פעולה, שחושבת שביחד אנחנו הרבה יותר שווים.

חיברתי אותו לדן רייזנר וסיפרתי לו על השיטה שלו "מיצר ליצירה" ליציאה ממצבי תקיעות.

הרמתי טלפון לחברה יקרה Shirley Kantor שהיא מומחית לאחריות תאגידית ושאלתי אותה איך אנחנו רותמות ארגונים לאחריות על שילוב פוסט טראומטים בארגונים והיא חיברה אותי Rami Yulzari שמסתבר שממש בימים אלו הוא שוקד גם על זה והבנתי שגם אני ממש רוצה לרוץ עם רמי.

ואם הצלחתי לחדור גם ללב שלכם , קחו אחריות וחברו אותנו לרעיונות/אנשים שיכולים לקדם שילוב של פוסט טראומטים בארגונים.


כי יש גיוון תעסוקתי זה לא רק סלוגן . יש אנשים שלא ישנים בלילה שבזכותם אנחנו כן.

כי כמה דורות אבודים עוד יידרשו כאן ורגע לפני שעוד איציק סעידיאן יצית את עצמו כי הגיע לנקודת הרתיחה שלו ואנחנו לא תפסנו אותה ברגע הנכון.

בואו ניקח עליהם ועליהן אחריות.

למדינה ולצבא יש את האחריות שלהם

ולנו כחברה, יש את שלנו.

אוהבת אותך דקלה.

תודה אילאסף שנכנסת לי ללב. הרחבת אותו.

44 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול
background
good logo

יעל כותבת

יעל בלוג.jpeg