למה לפעמים טוב לשכוח - ואיך הדימנסיה של אמא שלי קשורה לקריירה שלכם?

Yael Marom
16 במאי
זמן קריאה 3 דקות

עודכן: 18 במאי

תכף חצי שנה שאמא שלי איתי. ליטרלי . גרה איתי. במציאות של לפני שנה זה היה נשמע כמו חלום בלהות.

אמא שלי בת 90 , דימנטית. שנייה אחרי שאמא שלי "פיטרה" את המטפלת שלה בפעם המי יודע כמה הבנתי שזהו. אני לא מתזזת יותר על בסיס יומי למודיעין. שעתיים פקקים הלוך חזור , חיסלוש יומן מהרגע להרגע ועוד יומיים להירגע מהאירוע ולהחזיר נשימה למקומה.

המזל שלי, שיש לי חברות גאונות אהובות ואוהבות

אחת מהן אמרה לי - "למה במקום שאת תסעי למודיעין , תחזירי את אמא שלך לרמת השרון. יותר קרוב"

באמת יותר קרוב

וכך עשיתי. ארזתי חפציה וחדר האורחים הפך לחדר שלה עד שנמצא לה מקום משלה.

בשונה מכל התחזיות – ראינו כי טוב

הקרבה הפיסית , קרבה ביננו ושוב היינו אמא ובת . אלא שהפעם אני האמא והיא הבת. תינוקת. ממש.

גילינו שזה נחמד לשתינו. התיקון , החוויות המשותפות שאנחנו אוספות ברגעים שהיא מחוברת.

הבית שלי. הוא גם המשרד שלי. מבחינתי בית, הוא מקום שבו אתה יכול להיות פשוט מי שאתה –

זו גם התפיסה שלי כמראיינת וכמי שמלווה מנהלים במעברים -

לאפשר לא.נשים לגלות מה עוד אפשרי. להרחיב את נקודת המבט. להיות מי שהם עכשיו. להיות בעלי הבית של מי שהם רוצים להיות.

הרי הם מגיעים אלי בתקופות מעבר שבהן קיים פער בין מה שיש לבין מה שמרגיש שאין או עוד יכול להיות..

תכניסו לזה - שאיפות , חלומות, חובות, פחדים, תשוקות, משפחות, תפיסות -

והרי לכם סלט.

השבוע הייתה אצלי מנהלת הכספים של אחת מהגדולות הבינלאומיות. 12 שנה היא בארגון.

"באתי, כי אני לא יודעת מה יש שם בחוץ ומאיפה להתחיל.."

בעודה מספרת, אני מקבלת טלפון מהמועדון לקשיש -

"בואי לקחת את אמא שלך , היא מחכה לך בכביש"

באותו הרגע הבנתי שגם לי הספיק

התנצלתי ממש בפני המנהלת שלמזלי היא גם אשה מהממת, היא מבינה שתקלות קורות וגם היא עסוקה באמהות ובנות.

"הבת שלי צריכה אותי. היא בת 12. בגיל 40 קיבלתי אותה ומוניתי לתפקיד . אלא שהתמסרתי רק לתפקיד המנהלת ועכשיו היא מורדת".

איך שהיא יצאה התקשרתי לחברה גאונה, הפעם אחרת. אמרתי לה עד כאן. חייבת קו הפרדה בין הבית לבין העבודה. אני אובדת עצות. אמא שלי לא מסתגלת בגן (המועדון המהמם לקשיש).

"תצאי את" אומרת לי הגאונה. "השתגעת" ? אני עונה. מה פתאום זה הבית שלי. אני אוהבת לעבוד מהבית זו התפיסה שלי.

"שנייה" אומרת הגאונה. זה לא לכל החיים. שחררי שנייה את האחיזה . דמייני מקום שכיף לך בו. שנעים לך שאת רוצה להיות בו. תתחילי . תראי מקומות.

בעודי סוערת. חיים שלי השתנו בלי שהתכוונתי. עם שהתכוונתי. לא מרוכזת. חודש לא עובדת. מחסלשת יומן על ימין ועל שמאל . בכל פעם שקוראים לי מהגן שהילדה שלי מורדת "כל הזקנות המטופשות האלה.. מה יש לי לעשות איתן. אני לא הולכת לגן".

הולכת לאוורר אצל חברה אחרת. כזו שמבינה. אצלה הסידור היה אחר. היא סידרה לה סטודיו אצל אבא שלה בחצר. וכך יצא שכשהוא היה דימנטי היא הייתה לידו. עד שנפטר והבית נמכר.

וכשבאתי לבקר, לאוורר , לפלטר - היא הציעה לי לשכור את הבית עד שיימסר.

ועכשיו אני יושבת לכתוב לכם מהמשרד החדש שלי שהוא בדיוק מה שדמיינתי . יש בו אפילו ארובה כמו שציינה חברה אחרת גאונה - "בא בארובה". תזמני היא אמרה לי . הוא יבוא בלי מאמץ.

המשרד החדש שלי, הוא במרחק הליכה מהבית שלי -