פחדתי מאוד מהשלב הזה. אם הייתם שואלים אותי לפני שלוש שנים שכך זה ייראה, סביר שהייתי חושבת שאתם מדמיינים ושזה הדבר האחרון שאני מייחלת לעצמי
לגור עם אמא שלי.
אימהות ובנות זה מורכב. לפחות אצלי. תקופות של ניתוקים, כעסים, ריחוק – כל אלו היו חלק מהסיפור שלנו. ואז, המציאות השתנתה.
אמא שלי בת 90. עד לפני שנתיים עוד עבדה כמזכירה רפואית, ניהלה מרפאה ביד רמה והייתה עצמאית לחלוטין. לפני שנתיים היא הודיעה שדי – היא הרגישה שמשהו השתבש. ולא רק היא הרגישה. אני גם התחלתי לשים לב.
השיבוש הזה קיבל שם – דמנציה – ובמקרה שלה , יש מידרון חלקלק עם זווית חדה שאין ממנו חזרה.
למה אני משתפת אתכם בזה? כי זה לימד אותי משהו על פחד. על להישיר מבט למשהו שנראה מאיים, בלתי אפשרי ולהסכים להיכנס לתוכו בכל זאת וזה מעודד ממש.
ולמה אני מזכירה את זה דווקא עכשיו?
כי השבוע קיבלתי הודעה שמרגשת אותי בכל פעם מחדש. מישהי שהייתה אצלי לפני שנה, בשעת ייעוץ אחת לכבוד יום הולדתה, וסיפרה על הפחד שלה: לגלות מה היא באמת רוצה.
באותה פגישה היא הבינה – היא רוצה להיות סמנכ"לית משאבי אנוש, בניגוד לסיפור שסיפרה לעצמה עד אז.
והנה, שנה אחרי, היא כתבה לי:
החברה החדשה של אמא שלי ושלי - הדימנסציה – הכירה לנו גם חברות חדשות מארצות רחוקות
יולדוס מאוזבקיסטן, ראדיני מהודו ועוד כמה שפגשנו בדרך ומי יודע את מי עוד נפגוש..
לפני שלושים שנה בערך אמא שלי עברה לגור בעיר אחרת. בשנה האחרונה נסעתי לשם יותר. בפעם האחרונה לפני חודשיים זה היה כשאמא שלי לא נתנה לחברה מאוזבקיסטן להיכנס הביתה ונאלצתי לעזוב באמצע משחק פוקר עם חברות ולנסוע לְחַבֵּר, לגשר בין אמא, החברה דימנציה שמביאה איתה לעיתים הרבה אגרסיה והחברה מאוזבקה.
בנסיעה הזו הבנתי (בעזרת החברות הגאונות שלי) שהנסיעות האלה גדולות עלי ולמה שאני לא אקרב את אמא שלי אלי ואחזיר אותה לבסיס האם – רמת השרון.
עד שאמצא לה ולחברה החדשה מהודו דירה משלהן להשתכן לידי, אמא שלי איתי.
כבר חודשיים שהיא גרה איתי. יכולתי מזמן למצוא פתרון אלא שהתאהבתי ברעיון. הרעיון של להספיק לצרוב חוויות וזיכרונות טובים משותפים, הרעיון של לעשות תיקון. ותכל'ס, נעים לי. טוב לי. לשתינו. היא בעננים (ליטרלי) "החזרת אותי לחיים, קמתי לתחייה, מי היה מאמין שבגיל תשעים אני אזכה לחיים כאלה" היא אומרת כשהיא מחוברת.
אני מאושרת. הצלחתי מה שלא האמנתי. לאהוב מחדש את השהייה עם אמא שלי. לרצות להיות במחיצתה. להנות משתינו. מהדברים ששיתנו אוהבות. התחושה של להצליח במשהו שכל כך רציתי ולא האמנתי וכמה שניסיתי לא הצלחתי עד שבאה לקראתנו גברת דימנציה המנתקת שחיברה ביננו מחדש ממקום חדש והצלחנו לשנות את הסיפור ברגע האחרון , רגע לפני שילך קפוט לגמרי הזיכרון רגע לפני שייגמר הזמן שלה כאן.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
כי פחד – בין אם הוא מהעתיד המקצועי שלנו או משינויים במעגל האישי – הוא אף פעם לא קל. אבל כשאנחנו בוחרים להתמודד איתו, להיכנס לתוכו במקום להימנע ממנו, אנחנו מגלים שהוא יכול להיות נקודת מפנה.
וזה מעודד .
נותרו מקומות אחרונים למפגש ברביעי הקרוב עם אמנית העידוד ד"ר אנאבלה שקד.
הנה קופון ההנחה שלך – (50% הנחה ממחיר רגיל)
*יש להקליד את קוד הקופון במהלך ההרשמה. שמרו עליו כאישי שלכם*
אתמול נפגשתי לפגישת הכנה עם ד"ר אחר - ד"ר יובל אבני
אני מתרגשת ברמות שיובל מגיע לבית של יעל בסוף פברואר , כנראה 26 בפברואר
לשיחה על הקריירה המדהימה שלו, על המעבר מחדרי ניתוח כרופא כירורג, לחדרי עסקאות כבעלים של קרן הון סיכון ועל ניהול הפחד בקבלת החלטות אמיצות.
מאחלת בהזדמנות זו בהצלחה להדס אלמוג הנהדרת שנרגשת וגאה להיכנס לתפקידה החדש כ תCPO ובשל עומסים רבים של שתינו דחינו את המפגש איתה – נפרסם תאריך חדש בהמשך.
ומניחה כאן זכרונות מהמפגש שהשאיר אותנו עם חלומות ותקוות עם מעוז ינון היקר ולינק לראיון האחרון איתו.
לא הספקתי עוד להתיישב ולכתוב על המפגש הזה , בין היתר כי אני עסוקה בלאסוף חוויות עם אמא שלי... מאמינה שאגיע גם לזה.
חדש!! מיני תהליך ליווי אישי במעבר ל"דבר הבא" שלכם
יאללה
שתהיה שבת שלום
וסופ"ש של מפגשים חדשים והגשמת חלומות ותקוות
אמן
פלייליסט לסופש
תותים סולת לשבת של המלכה לייזה פאנלים
