הבית של יעל - יוצא לאור

מכירים את זה שאתם רוצים לעסוק במה שאתם אוהבים - יש לי חלום.. כשאצא לפנסיה.. אם הייתי יכולה.. .. ברור.

לאחרונה , חברה טובה חלתה בסרטן. טפו טפו זה מאחוריה. מה שמלפניה זה "הדבר הבא" שלה.

הסרטן הזה יימח שמו ושיזכה לחיים קצרים גרם לה לעצור. הרבה שנים היא רצתה לעצור. לעזוב את העבודה המחורבנת שלה. זו שלא בא לה לקום אליה בבוקר. זו שמקטינה אותה, זו שמזכירה לה כל בוקר מה היא בעצם רוצה לעשות ושהיא לא יכולה.

בעצם, היא הייתה רוצה שתהיה לה חנות קטנה ומטריפה. כזו שהיא בוחרת את מרכולתה בצומת לב מלאה בהנאה, מציגה אותה לראווה אחרי שסידרה יפה יפה וגם קישטה ותוך כדי שהיא מסדרת היא מדמיינת את הגברת שפעם ענדה את השרשרת ואת הגברת שעוד רגע תיכנס בדלת ותשאל – את זו – את מוכרת?

והיא בוחרת מתי היא פותחת ומתי היא סוגרת.

אז הסרטן הזה שלח את זרועותיו לא רק לשַׁדָהּ. גם ללִבָּהּ. והלב הזה הבין שהחיים קצרים שלא לומר נזילים ושהסרטן הזה הוא גם סימן ל

עד כאן.

הזמנתי אותה לסדנא של יוצאים לאור

כי אני יודעת מעצמי שהסיפור שלי הוא שאפשר ל " בית של יעל " לצאת לאור

" הבית של יעל " נוסד כשהייתי בת שש. סבא שלי היה נגר. הוא זיהה את האהבה שלי לבמה ובנה לי מיקרופון מעץ. אפילו עכשיו אני יכולה להיזכר במגע העץ , בריח הלקה שעלה ממנו בחוט שאבא שלי חיפש במחסן שיחבר בין המיקרופון לרגל עץ שלו. החוט שאחזתי בידי השמאלית ותחושת האחיזה במיקרופון בידי הימנית. ככה כמו אילנית.

בימי שישי דמיינתי את ההופעות שלי בשבת. איזה שירים אשיר, מה אלבש ומי האורחים שאבקש מאמא שלי להזמין לשבת , כי כל חובבת במה כדאי שיהיה לה קהל.

למזלי , אמא שלי שיתפה איתי פעולה. גם היא זיהתה שהילדה פורחת כשהיא מארחת

וכך , על הדרך,  אמא שלי לימדה אותי גם את אמנות האירוח , מבלי שנפריע חלילה לאבא שלי לנוח שהרי שבת  - תדע כל בת זקונים שסביבה חגים ועונים לה לביקושים שלהעיר את אבא משנ"צ ועוד בשבת זה לא ממש כדאי כי תכף גם הוא ישב בקהל ושההופעה תסתיים הוא יעמוד וימחא כפיים וישרוק מהיציע

ויגיד – איזו קטנה, להשתגע.

בגיל שבע , כבר לקחתי את זה צעד קדימה והזמנתי את ילדי השכונה ל " חוג של יעל " והם באו.

יחד ציירנו על קירות, תפרנו בובות, אמא הכינה ארוחת ערב לתפארת וקבענו שניפגש בשבוע הבא באותו יום ובאותה השעה.

המפגש " יוצאים לאור " היה מפגש מספר 26 ב "בית של יעל" במתכונתו הנוכחית. אבל אתם מבינים שהוא נוסד כשהייתי בת שש.

"הבית של יעל" , היום – הוא מקום לאנשים שניהול זה לא רק המקצוע שלהם , זו דרך חיים של התפתחות והשפעה

ב "בית של יעל" נוצרים חיבורים סביב תוכן. יש בו הרצאות וסדנאות ומגיעים אליו אנשים מעניינים וגם הנהלות לאופסייטים. (offsite) -

כי אני מאמינה, שאנחנו מתפתחים מכל מה שהוא לא אנחנו. ושהשראה (כמה שהיא מילה גדולה) היא הבעיטה בתחת הכי טובה כדי לזוז ממקום שאנחנו לא רוצים להיות בו למקום שאנחנו רוצים להיות בו.

אני גם מאמינה שאינטימיות היא מצע טוב לחיבור עם עצמנו. לקשרים משמעותיים. ללמידה, לתזוזה - ולכן אני מארחת בסלון.

אני גם מאמינה שכשאנחנו מבינים את הסיפור שלנו  אפשר ליצור לו בית ולתת לו חיים עם משמעות וערך לעצמנו ולאחרים. הבית הזה יכול להפוך לעיסוק שלנו .

וזו הסיבה שהזמנתי את גלית ואיריס ונשים נפלאות למפגש אינטימי שבו כל אחת התחברה לאיזשהו סיפור שלה ודרכו מצאה חוט זהב לדבר הבא שלה. עכשיו.

את הסיפורים שלהן אני משאירה להן לחשוף, אם יבחרו.

תודה לגלית ואיריס שהעזו לחרוג מהפורמט הרגיל שלהן והסכימו להתארח ב "בית של יעל",

תודה לנשים שהגיעו ושיתפו וחשפו ואמן שיקשרו את חוטי הזהב שמצאו .

זו הזדמנות גם להגיד תודה לדקלה גולדשטיין מללמוד שדחפה והתנדבה להיות האורחת הראשונה ב "בית של יעל " ושדרכה הכרתי את גלית וקהילת WALK  THE TALK.

לימים, כשהתחתנתי בימים שהייתי מפיקה חזרתי לרגע לבמה - לאילנית .

תודה לבועז יעקב הצילום לדפנה לוין על הבימוי ולוידאוסוניק על האולפן והעריכה.

לשי , אלעד ויואב. אבני היסוד שלי.

אז חוזרת רגע בזמן לסיפור שלי

זה הסיפור שלי להיום

בתקווה שתהנו ממנו

ותמצאו את שלכם,

יעל